העיט האמריקני הופך ליונה - ומפקיר את ישראל

למרות ערפל אי הוודאות האופף עדיין את גורל המשא ומתן בין המעצמות לבין איראן, שחודש השבוע בווינה, התמונה לגבי הכוונות והעמדות האמריקניות בהירה באופן צלול וגבישי. שכן, כל הסימנים מעידים על כך שממשל הנשיא ביידן (המעורב במגעים באופן בלתי רשמי) נחוש להשלים את סבב השיחות הנוכחי בהסכם עם טהרן, וזאת גם אם אופיו ומהותו יהיו שונים בתכלית מן היעד השאפתני שהציבו "כל אנשי הנשיא" מייד לאחר כניסתו של הנשיא ה-46 למשרד הסגלגל.

ואכן, במרוצת השנה הראשונה לכהונתו נמוג בהדרגה אל תהומות הנשייה המתווה הראשוני של "הסדר כולל" עם איראן, שאמור היה לא רק לסתום את הפרצות והפריכות שבהסכם וינה המקורי משנת 2015, אלא גם לטפל טיפול שורש בנדבכים נוספים של "הצופן התפעולי" האיראני, כולל החתרנות האזורית (שלפני שלושה שבועות עלתה למפלס אלים חדש בדמותה של מתקפת הטילים שביצעו החות'ים, עושי דברו של משטר האייתוללות, כנגד יעדים אסטרטגיים באיחוד האמירויות), ותוכנית הטילים הבליסטיים שלה.

את מקומה של התוכנית הראשונית והמקיפה תופסת היום גרסה מצומקת וצמחונית של ההסדר, המושתתת ביסודה על חזרה לקווי המתאר של הסכם 2015, על כל החולשות והסכנות הטמונות בו, שהועצמו עוד יותר בשנה האחרונה - על רקע האצת תהליך העשרת האורניום עד לרמה המציבה היום את איראן על סף מימוש חלומה הגרעיני.

החלטתה של וושינגטון בשבוע שעבר, להסיר חלק מהסנקציות על תעשיית הגרעין "האזרחית" של טהרן שאותן הטיל ממשל טראמפ בשנת 2020, מחד, ובמקביל גם האיתותים המרגיעים כלפי ישראל - הכוללים את הידוק המגעים האסטרטגיים עם ירושלים והענקת "אור ירוק", לפחות במשתמע, לישראל להפעיל שיקול דעת עצמאי במקרה של איום מוחשי ומיידי עליה - מאידך, הינם רק שניים מבין הסימנים המשקפים נאמנה את שאיפתו של ביידן להגיע להסכם בהקדם ובכל מחיר. זאת, חרף העובדה שבמזרח אין כל חדש בכל הקשור לעמדותיהם הנוקשות והבלתי מתפשרות של איראן בזיקה לאופיו של ההסדר. שכן, איזה הסבר חלופי יכול להיות להחלטתו של הממשל להעניק למשטר האיראני מקדמה כה נדיבה, בדמות השעייתן החלקית של הסנקציות מבית היוצר של טראמפ ללא שום תמורה מוחשית ובו־זמנית מצידו, זולת רצונה של וושינגטון להוכיח, לא רק במילים מפויסות אלא גם במעשים קונקרטיים, את רצונה הטוב - וכך לכונן "תנאים של חיבה" עם משמרות המהפכה?

זאת, ברוח המורשת האמריקנית הנאיבית, ששורשיה בעידן הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהאמין עד יומו האחרון שמחוות חד־צדדיות כלפי יוסף סטאלין יצמיחו תגובה תואמת מצידו של הרודן הסובייטי, וכך יניחו את התשתית לכינונו של סדר עולמי חדש, יציב ושיתופי על בסיס של אמון הדדי ושיתוף פעולה.

באשר לישראל, מדובר כאן בשורה של גזרים והבטחות, במישור המדיני והביטחוני, שנועדו לרכך את התנגדותה להסכם, וכך לשכנע אותה להימנע ממאבק חסר פשרות על דעת הקהל והקונגרס האמריקניים אל מול ההסכם המתגבש. מעבר לתמימותו הטבועה של הממשל הליברלי הנוכחי, שכמו ממשל אובמה מעדיף חתימה על הסכמים מחוררים והישענות בלעדית על כלי ה"דיפלומטיה הרכה" על פני השימוש, או האיום בשימוש, ב"עוצמה קשה" - מעוגנת התנהלותו הפייסנית של ההגמון האמריקני במכלול של הערכות, שאינן אלא תקוות חסרות בסיס.

כך, למשל, לנוכח חולשתו המופגנת בזירה הבינלאומית, שהנסיגה המבוהלת מאפגניסטן העניקה לה ביטוי בולט במיוחד, מעריך הנשיא שכינון הסכם בווינה יעניק לו נקודות זכות במרחב זה, שכן יהיה בו, לשיטתו, כדי להבטיח שוליים רחבים יותר של יציבות באזור רווי מתח ואלימות. כך גם יתאפשר לבית הלבן, לפחות להלכה, להתמקד במכלול של סוגיות מבית ומחוץ, שבעיניו עולות בחשיבותן על המתחולל בזירת המזרח התיכון. המדובר הן באיום הרוסי לפלוש לאוקראינה, הטומן בחובו סכנת הסלמה מוחשית, שתציב בפני ארה"ב אתגר מנהיגותי ראשון במעלה; והן בהתמודדות המתמשכת עם מגפת הקורונה ועם הסכנות ליציבותו של המשק האמריקני לנוכח מגמת האינפלציה המסתמנת בו.

ואולם, דא עקא שאמונות וחלומות לחוד, ומציאות לחוד. שכן, מתברר כעת שהסיעה הרפובליקנית בסנאט אינה מתכוונת לעבור לסדר היום על "הסכם וינה" השני ותשאף לצמצם ככל האפשר את מרחב הפעולה וההכרעה של הממשל, וזאת למרות היותה סיעת המיעוט בבית, גם אם ממשלת ישראל לא תנקוט צעדים מתריסים כנגד העסקה שבדרך.

הקרב על וינה כבר החל, אפוא, ודווקא בוושינגטון, וזהו ביסודו הקרב על צביונו ומנהיגותו של העיט האמריקני, שזה לא מכבר הפך ליונה צחורה.